המסע המופלא – הנדידה הגדולה באפריקה

מאת:  ד"ר יאיר אמיתי

אם אתם מחפשים חוויה שתשאיר אתכם עם זיכרונות לכל החיים – אתם במקום הנכון. הנדידה הגדולה היא אחת התופעות המרהיבות ביותר שיש לאפריקה להציע: מסע של מיליון וחצי גנו ומאות אלפי זברות ואנטילופות שנע בין טנזניה לקניה במעגל אינסופי שמביא איתו שפע עבור כל טורפי האזור כי עבור האריות, הנמרים, הברדלסים והצבועים, הצייד בזמן הנדידה קל כמו בחירת מנה משובחת מתוך תפריט עשיר.

למטיילים באפריקה לעומת זאת, לא תמיד קל. בפעם הראשונה שבה הגעתי לאפריקה,  בניסיון לעקוב אחרי הנדידה הגדולה ציפיתי לראות אלפי גנו אבל כל מה שמצאתי היה רק קבוצות קטנות שלהם. המדריך שליווה אותי אז הסביר לי שהנדידה הייתה מוקדמת השנה ושהעדרים כבר התחילו להתקדם לדרום והאמת היא שעד היום אני לא סגור על רמת האמינות של המידע הזה. מאז חזרתי לאפריקה שוב ושוב והפעם, הצטרפתי למסע "אפריקן דרייב" ולא רק שראיתי את הנדידה הגדולה במלוא עוצמתה, גם זכיתי להגיע עד לנהר המארה ולראות את עדרי הגנו חוצים את הנהר במופע הטבע האולטימטיבי.

אז בואו נתחיל להבין את התופעה. למעשה, הגאולוגיה והכימיה של הסרנגטי הן אלו שמניעות את העדרים להמשיך כל הזמן במסעם. העדרים מגיבים לשינויים במזונם שמשתנה בהתאם לתנאי האדמה והמים ומחפשים כל הזמן את העשב הכי טרי ומזין שיש.
בחודשים שבין ינואר למרץ הם נמצאים בדרום הסרנגטי,  שם בדרך כלל יוולדו עגלי הגנו. זאת תקופה מרגשת אבל גם מסוכנת שכן האריות והתנים מחכים בפינה לוולדות הרכים, אבל זה חלק מהחיים בסוואנה: הגנו ממשיכים להתמודד באומץ עם האתגרים הרבים שמקיפים אותם וממשיכים במסעם. בין אפריל ליוני, הם נמצאים במערב הסרנגטי, ובין יולי לנובמבר הם בצפון ממנו ישובו דרומה במסעם המעגלי.
זהו מסע מרהיב של מאות קילומטרים, שבו הם מתמודדים עם תנאי מזג אוויר קיצוניים, חוסר מים וטורפים שמחכים להם בכל פינה. אבל הגנו לא מוותרים. הם ממשיכים להלך, מונעים על ידי הרצון למצוא מקום בטוח ומזין להם ולצאצאיהם.
זהו מסע של הישרדות, אבל גם מסע של תקווה וחיים, מסע מעגלי של כ-2,000 קילומטרים בשנה.
אז אם אתם שואלים את עצמכם מתי הזמן הטוב ביותר לראות את הנדידה? התשובה היא שהנדידה מתקיימת לאורך כל השנה וחשוב להגיע בזמן הנכון למקום הנכון. המיקום והתזמון המדויקים של הנדידה תלויים לחלוטין בתבניות הגשמים של כל שנה ולכן חשוב להתייעץ , לבדוק ולקבל את המידע הכי מעודכן – לפני היציאה למסע.

מסעות "אפריקן דרייב" של מאגמה יוצאים בשני תאריכים:
בעונת החורף, בזמן שבו הנדידה הגדולה מגיעה לשיאה, אך המוני התיירים עדיין לא ממלאים את השמורות יוצאים המסעות לאזורי הסרנגטי
ובחודשי הקיץ, מצפינים ומגיעים עד לנהר המארה בגבול קניה – שם חוצים העדרים את הנהר.
התחושה שלפני חציית העדרים את הנהר היא של ארוע מתוח ובלתי ניתן לחיזוי. אלפי גנו  מתקבצים בנקודת חצייה מועדפת שבה הם מתעללים בעצמם (ובכמה צופים אנושיים) במשך שעות ואף ימים. לעיתים קרובות הם מביטים מעל גדת הנהר, מתלבטים, לא מתחייבים ואז,  נסוגים חזרה לתוך הבוש, שם הם מסתובבים ללא מטרה.
רמת ההתרגשות בתוך העדר עולה ויורדת. היא מתבטאת באופן קבוע בהתפרצות קולית של נהייה נואשת והיסטרית שמסתיימת בהפתעה כמו שהיא מתחילה. לבסוף, אחרי מספר "אזעקות שווא" , פקטור לא ידוע או רגע של שיגעון גורם לכמה מהם לקפוץ מהגדה ומאותו רגע הם מתנהלים בעיוורון לתוך המים כששאר העדר ממשיך בזרימה מלאת אדרנלין.
זהו מסע פראי ומסוכן. חציית הנהר במקומות העמוקים גורמים לטביעתם של אלפי גנו בשנה, תנינים עצומים משתוללים בפה פתוח בין העדר השועט, מוכנים לתפוס כל גנו שעושה צעד שגוי בעוד שבגדה ממול אורבים האריות, מביטים בטרף הקל ומוכנים לצוד כמה שיותר גנו שעליהם הם יכולים להניח את כפותיהם.
מדענים שחקרו את ההשפעה של הנדידה על מערכת האקולוגיה של נהר המארה מצאו שהגנו שטובעים בנהר משפיעים באופן משמעותי על מחזור החומרים בנהר, ובכך למעשה . משפיעים על כל האקוסיסטמה שמסביב. מה שבטוח: לצופה האנושי, זו חוויה מרהיבה ולא נשכחת. היא מרשימה באופן חזותי, מפתיעה את כל החושים, מלאה באווירה מדבקת של תוהו ובוהו, ומציפה באדרנלין.
כשיצאתי למסע של מאגמה וחוויתי את החצייה, עמדתי על גדת הנהר – ממש מטרים מהמקום שבו צצו הגנו והבנתי שאני חווה סוף סוף בלייב את מה שבמשך חיים שלמים ראיתי רק בסרטי טבע בטלוויזיה.
הזאולוג האמריקאי גו'רג' שאלר אמר: "אף אחד לא יכול לחזור מהסרנגטי אותו דבר כי האריות שפגש יחיו בזכרונו לנצח ועדרים גדולים יעסיקו את דמיונו" וגם אני לא חזרתי אותו דבר מהסרנגטי. החוויות והתמונות שחוויתי במסע עדיין מלוות אותי. הזריחה שעולה מעל העצמות שנותרו מהטרף של חיות הלילה, הנשרים שחגים מעל שדה הקרב, הצ'יטה שצדה את טרפה, המראה המדהים של עדרי הגנו המתקדמים בריצה והתהליך האיטי והמצחיק של הנסיונות לחצות את הנהר עד שלבסוף, אחרי שעתיים של תנודות מבלבלות – הם הצליחו לעשות את זה, ממשיכים הלאה, בנדידה הגדולה של חייהם.
אינספור בעלי חיים ראיתי במסע "אפריקן דרייב" – פילים וג'יראפות, היפופוטאמים וצ'יטות, אריות וזברות – אבל אם יש משהו שהרשים אותי – זה האומץ של עדרי הגנו ויכולת ההתמדה שלהם להמשיך הלאה למרות הקשיים. אולי כי זה הזכיר לי שגם אנחנו, בני האדם, יכולים להתמודד עם האתגרים שלנו ולהמשיך לשעוט קדימה.