אל תראו אותה קטנה ובלונדינית: מגיל 18 נויה גונן עוסקת בתפקידי ביטחון והדרכה והיום יש לה עסק עצמאי לבדיקות פוליגרף. מה הדבר הכי מוצלח שהיא הביאה למסע ולמה באמת כדאי להתקע איתה בג'יפ?
מגלה בת כמה את?
בטח 🙂 כמעט 42
מאיפה?
גדלתי בקיבוץ בית העמק, בגליל המערבי. זוכרת ילדות על מדשאות, מרחבים וחופש של קיבוץ. עד היום הקיבוץ הוא בית חם בשבילי וכל הגעה לשם גורמת ללב שלי להתרחב. בעשרים השנים האחרונות אני מתגוררת בהרצליה. החלפתי את המדשאות בבתי קפה, את ריח הרפת ברעש המכוניות בכבישים והיכולת ללכת יחפה על כל קרקע שהיא, נעלמה לה.
משפחה לא בוחרים?
אני נשואה לעומר, מנהל הדיגיטל בחברת "טבע" ואמא של אור (בן 13), שחר (כמעט בת 11) ורון (תכף בן 5). אם תשאלו את הילדים הם יאמרו שאני גם סבתא של מיני ומיקי, זוג ארנבונים הולנדים שמצאו אצלנו בית חם.
ורק בשביל הרזומה:
מגיל 18 אני עוסקת בתפקידי ביטחון והדרכה. הייתי מ"פית של טירוניות, עבדתי בביטחון נתב"ג כבודקת ביטחונית ובהמשך כחונכת, כראש צוות וכרכזת קורסים וכהמשך טבעי, עבדתי כמתחקרת וכקב"טית בתעשייה האווירית. בשנים האחרונות אני עצמאית בתחום הפוליגרף והמהימנות. אני עובדת כבודקת פוליגרף ומעבירה הרצאות והדרכות ביטחונית. המפגש עם אנשים והסיפורים שלהם, הם מקור האנרגיה העיקרי שלי. כל אדם שאני פוגשת מביא עמו עולם שלם ומרתק.
לפני המסע – חוששת או נרגשת?
חששתי והתרגשתי. יצאתי למסע כי הרגשתי שזה הזמן הנכון עבורי לתת לעצמי מתנה משמעותית. נרשמתי למסע לבד והיה לי חשוב לבוא "דף חלק": נטולת אגו ונטולת מסכות. התרגשתי התרגשות של ציפייה למשהו עצום וקסום ואפילו לא תיארתי לעצמי כמה עצום וקסום זה יהיה. יחד עם זאת, חששתי מהלא נודע. חששתי מאובדן השליטה בלוח הזמנים שלי ומשהות של 24/7 עם קבוצת נשים זרות לי. החששות התפוגגו ביום הראשון. התמסרתי לחלוטין והתחושה הייתה משכרת ממש. וההתרגשות? היא נותרה עד היום והיא עולה ומציפה אותי בכל פעם שאני נזכרת במסע.
מה הדבר הכי מוצלח שלקחת איתך למסע?
ללא ספק: שקיות חימום. במסע לבלקן, בלילה ההוא על שפת הנהר, כשהידיים מתקשות להקים אוהלים מרוב קור, שקיות החימום בכיסים ובהמשך בתוך הגרביים, שבתוך שק השינה, שבתוך האוהל- היוו הצלה של ממש.
מה הדבר הכי מיותר שלקחת איתך למסע?
למסע השני שלי, במרוקו, הגעתי למודת ניסיון. שמעתי שבסהרה עלול להיות קר בלילה והבאתי מעיל (בלי שקיות חימום הפעם). בפועל, מצאתי את עצמי מבלה בסהרה בלילה חם במיוחד. כל כך חם, שכולנו הוצאנו את המיטות החוצה וישנו תחת כיפת השמיים. המעיל נותר בתיק מרגע אריזתו עד סוף המסע.
נרדמת באוהל?
מסתבר שכן. ובעיקר אוהבת להתעורר באוהל. הרגעים האלה, של הבוקר המוקדם, כשאת יוצאת מהאוהל ורואה באור יום היכן העברת את הלילה ואת עוצמת הטבע המקיף אותך- כל זה שווה את הקושי שבהירדמות בשטח.
מה הדבר שבגללו כדאי להיתקע איתך בג'יפ?
בגלל העוגיות. אין ספק. מרוב שאני מתרגשת לפני המסעות, אני בעשייה בלתי נגמרת ואצלי עשייה והתרגשות באות לידי ביטוי באפייה. למסע במרוקו הבאתי 3 סוגי עוגיות ותמיד כיף לטעום לרגע טעם של בית באמצע שומקום.
רגע במסע שלא תשכחי:
3 לפנות בוקר. אני שוכבת על מיטה מחוץ לאוהל בלב מדבר סהרה, מתבוננת בשמיים זרועי כוכבים ולא רוצה להירדם כדי לא לפספס אף רגע מהקסם הזה. מסביבי חברותיי למסע, על מיטותיהן, ישנות בשלווה. אני מרגישה מוקפת ובטוחה ושלווה ורוצה שלא ייגמר לעולם.
דבר אחד שלקחת לחיים מהמסע:
הדבר הכי גדול שלקחתי מהמסע (או אולי קיבלתי מהמסע?) זו תחושת המסוגלות. ההבנה הזו, שאני מסוגלת לעשות כל מה שארצה. כל מה שאחליט לעשות. אני מסוגלת לעשות אומגה. מסוגלת לישון באוהל כשבחוץ קור כלבים. מסוגלת לנהוג בחושך ארבע שעות ברצף אם צריך ומסוגלת לנהוג בסהרה בלי להתחפר אפילו פעם אחת. וזה משליך לחיים עצמם: מסוגלת להביא לקוחות חדשים. מסוגלת להיות הכי הכי טובה במה שאני עושה, מסוגלת להזיז הרים.
איפה היית רוצה לראות עצמך בעוד חמש שנים מהיום?
באותו הבית, עם עומר והילדים. כשהעסק שלי גדול ומוכר יותר ואני אחרי עוד מסע או שניים של מאגמה, כי חייבת לתת לעצמי מתנות לנפש מדי פעם.
טיפ קטן למי שעתידה לצאת?
תשאירי את כל מה שמיותר בבית. תשאירי כלים, כביסות וכריכים של בוקר. תשאירי דאגות ואחריות. בואי "נקייה". בואי להיפתח, להכיר, לקבל ולתת מעצמך. בטוחה שתחזרי עם אחיות חדשות ועם תחושת התחדשות.
ולסיכום – משהו למאגמה?
וואו. מאגמה. איך ניתן להסביר בכלל את הקסם הזה? את הצוות המופלא שמלווה כל מסע, גם בשטח וגם מאחורי הקלעים ודואג שהכל יהיה מדויק ומושלם???
יש לי שתי רשימות של חלומות. כאלו שהגשמתי וכאלו שממתינים שאגשים אותם. המסעות של מאגמה מופיעים אצלי בשתי הרשימות. ובשתיהן זה במקום הראשון.